כקסם הנוקטורנו - תהיות ומאוויים בעשייתו של ואן גוך

מוזיאון לאמנות מודרנית, ניו-יורק

1.11.08- 1.09.08
כקסם הנוקטורנו
תהיות ומאוויים בעשייתו של ואן גוך

ד"ר צביקה ישראל


ספטמבר 2008, ה"מומה" ניו-יורק. כדורי אש מרצדים בפסיפס צבעוני מהלכים קסם על המתבונן, מושכים מבטו מן החוץ אל הפנים, אל נבכי עשייתו היצירתית של ואן גוך ובאופן אניגמתי נותרים עלומים, בלתי מפוענחים. ציורים בצבעי הלילה, מנגינה לירית ללא מילים, "כקסם הנוקטורנו".

וינסנט ואן גוך (1890-1853)
...בשנת 1888 עבר וינסנט ואן גוך להתגורר וליצור בארל שבדרום צרפת, חי בעוני וסבל מהתקפי עצבים, והזיות. שם הגה רעיון הזוי, להקים אגודת ציירים בעיר ולהופכה למרכז לאמנים יוצרים. האמן היחיד שחבר אליו היה פול גוגן, בעקבות ויכוחים ומריבה עמו שקע בדיכאון עמוק וכרת את אוזנו הימנית. ון גוך הנציח את האירוע בציורו "דיוקן עצמי עם אוזן חבושה" (1889). בעקבות אירוע זה, אושפז בבית חולים לחולי נפש בסנט רמי, צרפת. במהלך שהותו שם צייר כ-150 ציורים בשנה אחת. דיכאונו של ואן גוך הלך והחמיר. ב- 27 ביולי, 1890, ירה בעצמו ומת יומיים אחר כך.
מה לא נכתב, הופק או הוסרט אודות ואן גוך, ויחד עם זאת רבבות מוצאים עצמם דחוסים שוב ושוב אל מול יצירותיו במוזיאונים. מה עוד ניתן לומר אודות תמצית עשייתו, אשר לא נס ליחה משך מאה ועשרים שנה, מאז ניטמן למנוחתו.
קצרה היריעה מלהכיל את מסכת חייו אשר שימשה פלטפורמה לחוקרי אמנות ופסיכולוגים, שניסו שוב ושוב להסיר מעבודותיו את קליפתן ולחשוף את מלוא האמת העירומה שלהן, אך לא כך והתחושה כי נותרו עלומות ומהדהדות בזוהר טפיחות הצבע הואן גוכיות, אשר הונח באימפסטו (בשכבות עבות, במהירות והיישר מן השפופרת) ונדמה שאך אתמול צוירו.
הרשימה בגיליון זה, תייחד עצמה לציורים בצבעי הלילה, ותתמקד בשנתיים האחרונות לחייו של ואן גוך האמן הפוסט- אימפרסיוניסטי, אשר ניכן אף ביכולת הבעה פילוסופית והתגלמות של ספונטאניות רגשית, שבאה לידי ביטוי ביותר מ-700 מכתבים שכתב לאחיו תיאו. באחד המכתבים מתאר את רגעי התרגשותו, "ההתרגשות עזה כל כך, שאתה עובד בלי לחוש שאתה עובד...והטחות המכחול באות רצופות ומתאימות כמלים בנאום או מכתב".
חליפת המכתבים (הנקראים כיומן בהמשכים, התפרסמו בשנת 1911 ומהווים מסמך המתעד את חייו), חשפה טפח נוסף באשר לתהיות והמאוויים של האמן אודות אמנות וחיים, אך יחד עם זאת רב הנסתר.

"בית קפה לילי מבפנים" (שמן על בד, 1888
"... אני מתחיל כנראה הערב, לאור הגז, את פנים בית הקפה, שבו אני גר (רשם האמן במכתב לאחיו). זה שקרוי כאן קפה-לילה. רבים הם כאן למדי, והם נשארים פתוחים כל הלילה. המשוטטים בלילה יכולים למצוא כאן מחסה, אם אין ידם משגת לשלם בעד מקום לינה, או אם הם שיכורים מכדי שיכניסום למלון. כל הדברים האלה – משפחה מולדת – הואיל ואנו חסרי מולדת ומשפחה, אפשר שהם מקסימים בדמיוננו יותר משהם במציאות...". הרהורים אלו של ואן גוך, חושפים את יכולת הבעה את האקספרסיה, אשר נקלטה לתוך סצינת התמונה. האמן אינו נופל למלכודת הריאליזם הרגשי והדקורטיבי, מאידך קיימת נוכח היצירה, תחושת בדידות הנכספת כל כך לידידות ואי-פה ליד שולחן הביליארד, ערגה למשפחה ולמולדת. ואן גוך משכיל לרתום אווירה אנונימית ומנוכרת, להדגשת מאווייו ולביים הוויה אינטימית ואישית.
בזיקה לכך רשם: "ניסיתי להראות שבית-הקפה הוא מקום שבו אדם עלול להרוס עצמו, ולהשתגע". ואן גוך אינו מציע תיאור אימפרסיוניסטי מלבב, ציור בית-הקפה משקף את פנימיותו של האמן, הסתייגות ודעה שלילית על איכות המקום ומאידך סנונית ראשונה כביקורת החברה. "בתמונה זו (הוסיף לכתוב), ניסיתי לתאר את התשוקות הנוראיות של האנושות באמצעות האדום והירוק. החדר אדום כדם וצהוב כהה, עם שולחן ביליארד ירוק בתווך. בכל מקום יש התנגשות והתנגדות של הירוקים והאדומים, הזרים ביותר זה לזה, ושל סגול וכחול בדמויות הנוודים הקטנים, הנמים בחדר הריק והיגע (...) מעילו הלבן של בעל המקום, הניצב על המשמר בפינת כבשן זו, הופך לצהוב-לימון או לירוק-בהיר. אין זה הצבע המקומי הנכון לפי החוקים הטבעיים של אשליית העין, אך זהו צבע המרמז על התרגשות כלשהי של מזג נלהב". הירוק והאדום המשלימים הובלטו בעבודה בדיסוננס צבעוני ונוצרה אווירת קונפליקט. השימוש בצבע הבעתי וסמלי, הפך את בית הקפה בארל ככלי קיבול לתחושותיו.

האמן כלי קיבול לרגשות
"צץ במוחי רעיון חדש, והרי הסקיצה לרעיון זה...הפעם הרי זה בפשטות החדר שאני ישן בו, אלא שמוטל כאן על הצבע לעשות הכל, ובהעמידו את הדברים בפישוטן, הריהו משרה על הצופה הלך רוח של מנוחה ושינה. בקיצור, ההסתכלות בתמונה תרגיע את המוח, או יותר נכון את הדמיון...אעבוד על תמונה זו שוב כל היום, אבל אתה רואה עד מה פשוטה היא בתפיסתה. הצללים המושלכים, אינם מתגלים. התמונה מצויירת בשכבות צבע שטוחות וחופשיות כמו בהדפסים היפניים". ואן גוך עשה שימוש בצבע וצורה, תוך ויתור על "חיקוי הטבע", כדי להביע מה רחש ליבו וכדי להעלות אותם רחשים בליבות הצופים.
וינסנט ואן גוך היה בעל נטייה לאינדיבידואליזם ולפיצול, אישיותו לא טופחה בכיוון הערכים החברתיים, תחושות אלו גברו עד לתיעוב עצמי בחייו הטראגיים והתבודדותו מרצון (הרברט ריד, 1971). התוצאה לכך הייתה, הסתמכותו על פנימיותו ותפיסתו הסובייקטיבית כמקור הנושא וההשראה ופיתוח סגנונו הייחודי. מה הניע את ואן גוך בפיתוח סגנונו, האם היותו כבול לאותה תבנית בניסוייו החריגים דאז, אשר נבעו מעצמת רגשותיו ושימוש מושכל בצבע, הם המאפשרים לנו כיום להזדהות עמו גם לאחר שנים כה רבות, או שמא עיסוקו בנושאים מן היומיום המה הנוגעים בנו פנימה. כדברי פיקאסו: "האמן הוא כלי קיבול לרגשות הנובעים מכל מקום: מהשמים, מהאדמה, מפיסת נייר, מצללית חולפת. אנו חייבים לבחור את מה שמתאים לנו היכן שאנו נוכל למצוא אותו. זה בטח נפלא להמציא נושא חדש. כמו ואן גוך למשל, משהו יומיומי כמו תפוחי האדמה שלו".
בציורו "אוכלי תפוחי-האדמה" (ניסה ואן גוך, לדבריו), "להציג כיצד אנשים אלה, האוכלים את תפוחי האדמה שלהם לאור המנורה, עבדו את האדמה באותן הידיים שהם מושיטים לקערה...והשתכרו את לחמם ביושר". משפחת הכורים מייצגת הוויה חברתית רווחת במחוזותיו דאז, המוצגת באווירה של דלות, אשר הופכת אותם למעין סמל חזותי של האדם המיוסר.

דיאלוג עם המציאות
"במקום לנסות ולהעתיק במדויק את מה שרואות עיני, אני משתמש בצבע כדי לבטא את עצמי בכוח חזק יותר" (כתב במכתבו לאחיו תיאו).
האם התבוננות נוספת כיום בעבודות הצבע האקספרסיביות של ואן גוך, בימים אלו שחברה ופוליטיקה ממקדים את השיח, עשויה להעלות שוב בעיני המתבונן את ההנאה מן המבע האמנותי או חיבור מחודש לסוגיות העבר, בקרב הצופה.
החיבור בין האמן לקהלו, "הקומוניקטיביות", גרס שוהם (1987), של מוצרט, צ'כוב וואן גוך, חורגת מעבר לזמן ולמקום וזו עדות לגודל יצירתם ולאותנטיות שלה, שבתוקף חדשנותם ראו דברים בצורה שונה. האמן מעלה את הדברים בצורה אחרת, הוא גורם למהפכה. לעיתים סטייתו מהזרם המרכזי, קשורה בניתוק מסוים אפילו עד ניכור מסוים מהחברה, או מהאובייקט האמנותי, כדי לרכוש את הפרספקטיבה הנכונה ליצירה. כיוצר אותנטי ניסה ואן גוך להעביר את ייחודו לקהל, ל"העלות" את הקהל אליו מבלי "לרדת" אל הקהל.
לאורך ציר הזמן עולות מעבודותיו של ואן גוך תהיות נוספות ביחס לכאן ועכשיו, כגון: האם דיוניו הסימבוליים בנטורליזם, אשר נגעו במהות ההוויה כביקורת, עוד בחיתוליו של הציור המודרני, עומדים לנו היום (נוכח קונפליקטים אקולוגיים), כעזר בהבנת הטבע וקידום החשיבה בצורך לשימור וטיפוח הסובב. (בהמשך לחשיבה זו) בניצולם של חומרי גלם מטפוריים מהטבע, ושזירת מרכיבים מלודרמטיים וסמי פסיכולוגיים לבחינת האישי (סטור, הדינמיקה של היצירה, 1985), האם מגמתה של יצירתו (אשר שימרה עבורו את חדוות הגילוי, ההשתנות והבלתי צפוי וככך זכתה לחיים משל עצמה), אך ללכוד את הצופה ולהעניק השראה על המתבונן, או שמע הריאליזם המדוד, הדימויי והאמין שלו נוטל על עצמו כיום מעין לגיטימציה לחנך את האדם לערכים, או אולי, לעורר בו הנאה אסתטית ותחושת פורקן רגשי (כפי שחווה האמן, במפגשו עם ההשתנות האקספרסיבית של הטבע).

ציור כפורקן לדחפים
"הו נערי היקר (כתב לאחיו אשר תמך בו בשנותיו בארל), לפעמים אני מיטיב כל-כך לדעת מה אני רוצה. אני יכול להסתדר מצוין בלי אלוהים, גם בחיי וגם בציור שלי, אבל אינני יכול, למרות מחלתי, להסתדר בלי אותו דבר גדול ממני שהוא חיי – הכוח ליצור". (וינסנט ואן גוך, ארל, ראשית ספטמבר 1888).
ואן גוך אהב את החיים וראה באמנות את מטרת חייו היחידה, כל דבר הקשור בעשייה זו גרם לו הנאה צרופה ומאידך תהליך היצירה הסיזיפי היה כרוך בקונפליקטים. ארנסט ג'ונס (לונדון, 1957) גרס כי, ציור בשמן הווה עבורו פורקן לדחפיו, אפשרות ליהנות מרב גוניות הריחות העזים, לדחף לגעת, ללכלך וכו'. נטיות אלה מייחדות את וינסנט, אשר השתמש בידיו כדי ליצור אפקטים מיוחדים, על מנת ליצור התרשמות אסתטית עמוקה (הומברטו נאג'ארה, לונדון, 1967). באשר להיבט הפסיכואנליטי בעבודתו ושאלת המניעים ליצירתו, המענה כרוך בספקולציות מטאפיזיות מורכבות. אצל וינסנט ואן גוך הקונפליקט המתמיד אשר עמד במוקד יצירתו, היה בין הצורך להרמוניה בצבע ומרקם הנושא אחיזה בקונקרטי, לבין תחושותיו הפנימיות כסוגיות של זהות.
האם ניתן בהקשר זה, להבחין במידת אי-שביעות רצון מעבודתו ומרירות ממצבו, או האם בדרך עשייתו המכוננת (אשר שילבה רסיסי צבע בטפיחות המתמזגים בעיני המתבונן לתוצר בעל היגיון פנימי, כחלק מתהליך של פירוק ההוויה והרכבת הפרגמנטים מחדש ביצירה), שאף לקרב את הצופה אל האמת הפנימית שלו ובד-בבד אל המציאות.

קונפליקט בין יוצרים, בעבודה "כיסאו של גוגן"
בשנים בהן חי ואן גוך בדרום צרפת (1888-1890), התקרב לפול גוגן והחל בעקבותיו, לפתח סגנון חדש, בעל אופי סובייקטיבי ורגשי, תוך התרחקות מן היסודות השכלתניים של האימפרסיוניסטים. ככך הרבה להשתמש בפלטת צבעים עזה כדרך לבטא סמליות בתמונות השדות, העצים והכפריים, כגון בציוריו: "משמר לילה", (1888) ו"שמים זרועי כוכבים", (1889), שצוירו באזור ארל הכפרי בצרפת.
ואן גוך התעניין בעיקר בצבע ובאור וניסה ליצור מרקמים חדשים בעבודתו, המבטאים את האופן שבו המתבונן תופס את האובייקטים, כמו בציורו "כיסאו של גוגן", (1888). מערכת היחסים של ואן גוך עם פול גוגן הייתה אחד הצירים המרכזיים של חייו באותם שנים, ולא אך מההיבט האמנותי.
"כיסאו של גוגן", על האווירה הקסומה שסביבו, מייצג באופן סמוי את דיוקן ידידו ויריבו, פול גוגן על תכונותיו וכניגוד להתנהלותו של ואן גוך (ומאידך מבשרת העבודה על אכזבתו מהתנפצות חלומותיו למציאות טובה יותר ואבדן תקוותו באשר למעמדו ומקומו בחברה). כיסאו של גוגן העשוי עץ משובח עם ריפוד מהודר, נראה דומיננטי ובוטח (זאת ביחס לכיסא הנצרים הרעוע, המייצג בעבודה נוספת את האני האישי של ואן גוך, על פשטות הליכותיו) ותחושותיו הנן של חוסר יציבות במצבו. בירידה לפרטים נוספים, ניתן להבחין בכיסא הנושא ספרים ונר, דימוי לאינטלקט הגוגני. האווירה סביבו המתוארת כאשליה סימבולית דו-ממדית, מיוצגת על ידי פלטת צבעים חמה וכהה, המשדרת יוקרה ואמן הבטוח בעצמו ובעל מעמד בחברה, כל זאת בניגוד לתפיסת עצמיותו של ואן גוך כאמן וכאדם.

אל חשכת הלילה
ואן גוך חיבר במחשבתו את התרשמותו מהסובב ומזגם יחד עם מאווייו, התוצאה הייתה משהו אחר, יצירת אמנות אשר היית חדשה עבורו. הביקורות לא היו מעודדות והממסד דאז לא חיבקו (ואן גוך הצליח למכור בחייו רק ציור אחד, "גפנים אדומות בארל", 1889), מצב אשר היסב לאמן דיכאון פנימי רב ומאידך פרץ יצירתו לא נבלם (בתקופת יצירתו בארל, השלים כ-200 עבודות). ואן גוך לא ניסה לזעזע את המבקרים השאננים, הוא למעשה נואש מתקווה זו שמשהו ייתן דעתו על עבודתו. הוא צייר כי חש כי הוא מוכרח לצייר.
ואן גוך אשר היה מופנם מיסודו ואף נתון תחת לחצם של צרכים ויצרים רבי-עוצמה (אך חסר את האמצעים להשיג סיפוקים אלה), מילט נפשו אל חשכת הלילה, פנה והעתיק את התעניינותו להגשמת משאלותיו במעין חיי דמיון וחלום, כשהוא "מודרך" על ידי "מורה דרך פנימי", ומבלי דעת התמסרותו הייתה רגשית ושכלית במסעו. מלא עוצמה ויצירתיות, חי ויצר במרחב נטול גבולות, זמן ומקום, בנבכי החשכות הפנימיות, הרוגשות. נפעם בחלל הלילי הגדול אשר הקיפו, התוצאות לא אחרו לבוא, יצירות חזיונות הלילה (כגון: "שמים זרועי כוכבים" , שמן על בד, 1889). בצבעי הלילה הקודרים והבוהקים העלה על בדיו תיאורי הלילה והכוכבים, הלילה שבו הירח במילואו ואורו בהיר, וכמילות השיר: "ובליל ירח, עת על שחור קרקעי אור זרוע" (ביאליק, ביום סתיו).
"הנוקטורנים" של וינסנט ואן גוך, עניינם במראות הלילה, נעימתם כמנגינה לירית שקטה וחולמת ללא מילים, כנוקטורנים של שופן.
בציורי צבעי הלילה (המוצגים ב"מומה" ניו-יורק, 2008), הנושאים ריחוק מיסטי של אמנות המזרח (אשר השפעתה על האימפרסיוניסטים היית ניכרת ובכללם גוגן וואן גוך), יתכן שאבדה לו לואן גוך, בחיק הלילי העמוק, תחושת הקשר עם המציאות לטובת החלומות שיצק לו לאור ירח, והמה מהלכים גם כיום קסם על הצופה, "כקסם הנוקטורנו".