נפתלי אלטר

"אל תלך לפני, אני עלול לאבד אותך... אל תלך מאחורי, אולי לא אצליח להוביל... לך לצידי, אתה חבר שלי" -אנונימי

אמש יצאתי מהבית פעם ראשונה מזה חודשים, וזה בגלל שהוא הזמין אותי, ואין כזה דבר שאנו לא נגיע אחד לשני. איך אומרים הספרדים: "חיים ללא חבר, זה מוות ללא עד"... 40 שנה, אנחנו צועדים זה לצד זה. 40 שנה האיש הנמוך והרזה הזה, הוא שומר את ראשי הקודח, הענק הגאון הקרח, שמול הפסנתר הוא יוצר את הצלילים שעיני טוענות כי יש מולי מוסיקה שהופכת בעיני הבוכות.. את ראשו למנגינות מעבר לעיניו העצומות כאילו התווים הן מילים שהוא מלווה בחיוך דק כשהן מספרות לו את כל העצוב, המצחיק הכואב והסולח שמשתולל אצלו במח. כי אמש ב"זאפה" הרצליה פיתוח שמעתי אותו מתרווח לאורך הסולמות שאחרי 62 שנה, המלאכים של גדול המלודיסטים שלנו, הפסיקו את הקטע של לעלות ולרדת ופינו את מקומם כי נפתלי אלטר ניגן ושר את הדיסק הראשון שלו –"חברים" ועלה וירד בסולמות שהתפנו לכבודו עם השירים שטיפסו אחריו עד לקצות האלהים והוא החבר שלי כי "חברים נולדים... לא נעשים" -הנרי אדאמס. והוא החבר הטוב ביותר שלי (וגם היחידי!!) כי-"החבר הטוב ביותר שלי הוא זה שמצליח להוציא את המייטב שבי" -הנרי פורד.

ביימתי וכתבתי 18 סרטים. שישה מתוכם הופקו לפי סיפורים שנפתלי כתב איתי (ואז הניח לי לכתוב הדיאלוגים) והוא את המוסיקה והשירים של כל הסרטים. את המילים לשירים אני כתבתי והוא הלחין. ואמש הוא החזיר אותי ל- 20 ,30 ו-40 שנה אחורה. גם לשיר שהלחין מתוך ספר שירי הראשון שפרסמתי בגיל 15, בהוצאת 'עקד' "אוטוביוגראפיה זמנית" והפך לשיר הפתיחה של סרטי, בעצם סרטנו כי נפתלי גם הפיק כ-8 סרטים שעשינו (בכלל היינו צנועים ושנואים ע"י המבקרים וברוב הסרים לא שמנו את שמנו על הפוסטר. למשל "גבעת חלפון אינה עונה" שרק מגיל 69 החלטתי להתחצף ולומר לנהגי המוניות, שאני כתבתי את הדיבורים שהעם יודע בעל פה יותר מן המנון, והנהגים היו עונים לי שאת הטכסטים (מלשון טכסי) כתב אלהים (כפי שמשה רבנו כבר אמר פחות או יותר "עם טיפש ולא חכם")... אבל השיר שהוא הלחין לסרט "חגיגה לעיניים" שצילמנו במטולה ב-1972 עם הכיר נפתלי את אשתו עירית מוהר אלטר השחקנית הראשית בסרט שכתבתי עבורו כבמאי ונקרא "עירית אירית". דרך אגב, הביקורת של יוסף שריק ז"ל על חגיגה לעיניים היתה אדירה כשקבע כי המדובר בסרט המושלם ביותר שנעשה בארץ. ונפתלי הלחין ושר את:

"ועכשיו שירים
מלא נימפות, מלא תזמורת
ועכשיו שירים
משורר נוטה לקפוץ מגובה של בתים
אל נומך של דשאים
נוטה. ועכשיו שירים
משורר שלא קופץ עושים לו חנוכת-רגליים
ועוטפים לו בתחבושות אלסטיות
ונוגעים לו
נוגעים.

משורר שלא נוטה אבל קופץ אל תוך ברזנט
מתוח בידיהם של המתפנים למתוח
ילד מקומי ואיש עם חבילה שהיה פנוי
למתוח. ועכשיו שירים..."

אבל עם המנגינה והקול של נפתלי, העניין מקבל עוצמה מלודית שאמש עלתה לשיא עם שיר פנומנלי של דויד אבידן "הרי את מותרת לכל אדם" שהוא שר יחד עם רוני אלטר בתו שהיא הקול הבא בזמר העברי. צלול עם נגיעות קטיפה שטרם שמעתי בימי לא בארץ ולא בעולם. ואם אתם עושים מתנה לאזניכם ורוכשים את הדיסק שימו לב לפזמון ההורס:

"יהיה טוב. יהיה רע-ענינים עדינים"

עכשיו אני מרגיש כמו מבקר מוסיקאלי שנפתלי הלחין את דברי לאומה כמו:
"תן לשים ת'ראש על דיונה" ו-"צהל צהל כבר באים/רות סוף סוף למילואים.." ושירים לאחרים כמו:"יונתן סע הביתה"(כתב בן דודי מצד אבי יותי גפן) ו"איפה טעינו?" ואני לא אשכח את השירים שהלחין למילותי עבור "החיים עפ"י אגפא"... ואין אפשרות להעביר את הסרט בלי המנגינה והמילים שנפתלי הלחין עם האימה הקיומית והבדידות של האנשים ולא הייתי צריך לשנות תו אחד בתפילת החרדה הזו:

"הלכתי והלכתי ולאן שלא הגעתי לא באתי, לא באתי
ואני נשאר במקום הזה עם הבלוק והפסנתר והקפה
כולם עוברים פה במקרה
כמו סיפור קצר או מונולוג במחזה
שקט ברעש הזה.
וכולם על הקצה
מחכים שמשהו יקרה
בזמן ההולך וכלה
ביופי בין הבלוק והקפה
ואיך שלא יהיה
איך שלא יהיה
לא יהיה...

אמש זכיתי לראות ולשמוע את מי שהלך לצידי. גם כאשר חטפתי ביקורות, כמו זו של אורי קליין ב'הארץ' על אחד מסרטי שראה בחינם וכתב: "יש לאסור עפ"י חוק. על אסי דיין להתקרב למצלמות" החוק לא עבר (גם לא החוק שאוסר על קליין להתקרב לאותיות")
והסרט הבא "ד"ר פומרנץ" שנמצא בסוף שלבי העריכה... ונפתלי כותב את המוסיקה. שעד כה החבר הכי יקר וטוב שלי שר ניגן והלחין את שיר הסיום שאין לי ספק שישאיר את הצופים במקומם עד לסופן של הכותרות. השיר נקרא "סוף" ואין סיכוי שבין המלחין לתמלילן יהיה קצה של סוף כי "החבר הטוב יודע עליך ה כ ל ועדיין אוהב אותך" -אלברט הבארד.

ובסוף ההופעה כשביב מוקף באהבה והערצה,הסתפקתי בחיוך אליו והוא חייך חזרה כפי שנאמר:
"המרחק הכי קצר בין אנשים-הוא חיוך"